עליי

 

 

 

 

נולדה בקיץ 1964 ברמת גן בשם נאוה עתיר.  בתם הבכורה של איוה וראובן ,ואחות לנטע שנולדה 3 שנים אחריה.
מיום היוולדה קראו לה הוריה נאוה במלרע , דבר עליו היא מקפידה בחירוף נפש עד היום.
למדה בתיכון ´בליך´ ברמת גן במגמה מזרחנית. שרתה כקצינה בצה"ל.
למדה באוניברסיטת תל אביב ספרות וקולנוע ,אבל פזלה כל העת לעבר התיאטרון שהיה מאז ומתמיד אהבתה הגדולה.
שירי הילדים שכתבה החלו להתפרסם לראשונה באופן קבוע במדור הילדים של ´ידיעות אחרונות´ בהיותה בת 20.
בשל רשלנות, לא אספה את גזרי העיתונים ובהם שיריה הרבים ואך מזל הוא שבמרכזי פסג"ה ובבתי ספר עדיין עושים במקצתם שימוש , דבר אשר הצילם מאובדן נצח..
מאז הספיקה לכתוב ספרים רבים לילדים ולנוער , שלושה למבוגרים, שמונה מחזות לתיאטרון, לשחק בשלוש הצגות ,להגיש פינות בתוכניות טלויזיה ולהבין שהיא לעולם לא תספיק לעשות את כל מה שהיא רוצה. ההשראה לחלק מספריה לנוער מקורה בתקופה בה היתה מורה בכתות הגבוהות של תיכון ´בליך´ברמת גן  בו לימדה וריכזה את לימודי הספרות.
כיום מתעסקת בכתיבת ספרים ומחזות , מרבה לקיים מפגשי סופרת בבתי הספר (לתלמידי היסודי החטיבה והתיכון), להרצות בפני ארגונים וחברות, במסגרות שונות של אנשי חינוך , בחדרי מורים ובספריות בכל רחבי הארץ. משתתפת במופעים ספרותיים - תיאטרלים בניהם "הדיירת מעלית הגג" בעקבות ספרה "יד אחות" המספר את סיפורה של רחל המשוררת ו"שולחן לארבע" המספר על רחל ,לאה גולדברג ותל אביב של שנות ה 30. 
 

 במופעיה על הבמה משתפת פעולה עם אומנים נוספים - מוסיקאים , ציירים, שחקנים (בניהם המוסיקאי  דורון מדלי, הבמאית צביה הוברמן, השחקנים  נבו קמחי , שיפי אלוני , פזית ירון מינקובסקי,  המאיירת נורית צרפתי ונוספים.)

 

* "איך הכל התחיל..."
לפרק הזה בחרתי לקרוא "דג הזהב של מר פיש". בסופו תבינו למה.

היה זה בשיעור מתמטיקה של אמצע השביעית. ישבתי בשולחן הלפני אחרון בכיתה. גבינַי מכווצים, אוזני כרויות וכל כולי מרוכזת בהסבריו של מר פיש, שהוליך את הגיר על הגרף שעל הלוח והסביר בלהט את משמעותה של פונקציה מרתקת מהסוג הבלתי מובן במיוחד.

אמרו לי שזה עניין של תרגול, ואחר-כך שזה עניין של זמן, אבל בסוף, כך הבטיחו לי, גם חסוּמֵי המתמטיקה הידועים ביותר מצליחים להבין. אבל ככל שהתאמצתי לא יכולתי לראות בפרבולה ´הבוכה´ והמתעגלת אלא הר תלול, ובנקודות הקטנות המסומנות עליו - אנשים קטנים שמנסים במאמץ-אדירים להגיע לקודקוד, סוחבים על גבם אלף שיעורים פרטיים.

"שוקולד!" אמרה לי סבתא שלי ערב אחד, "כשאוכלים שוקולד זה נותן אנרגיה ומשפר את יכולת הריכוז והקליטה."

 

      אֲנִי אֶחְיֶה לִי חַיִּים בְּלִי חֶשְׁבּוֹן
      כְּשֶׁאֲנִי אֶהֱיֶה מְבֻגֶּרֶת
      כִּי אֲנִי הֲרֵי מִמֵּילָא לֹא אֲבִין
      אֵיך אֶפְשָר לִשְׁבֹּר עֲשֶׂרֶת?!                                                 
                                                                                                                       
      לִכְפֹּל, לְחַסֵּר, לְהַפְחִית
      אֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֵדַע
      וּכְשֶׁצָּרִיךְ לְחַבֵּר אָז יוֹצֵא לִי תָּמִיד                                                 
      שִׁיר אוֹ סִפּוּר אַגָּדָה.

      חַיִּים בְּשִׁעוּר אֵינְסוֹפִי שֶׁל חֶשְׁבּוֹן
      לֹא בָּאִים בְּחֶשְׁבּוֹן כְּשֶׁאֶהֱיֶה מְבֻגֶּרֶת
      אֲנִי רוֹצָה לִי שִׁעוּר שֶׁל חַיִּים בְּעִבְרִית
      וְשֶׁכֻּלָּם יִקְרְאוּ לִי "סוֹפֶרֶת". 

 

 

השיר-מִיכָה שׁוּב

מאת- נאוה מקמל עתיר

 

 

צילום : רמי זרנגר