הפעם האחרונה בה סגרתי חלון מפחד היתה שבועיים קודם, כשחזרתי מהופעה בקרית ארבע בשעת לילה מאוחרת. רגע לפני שחזר צוות המופע שלנו "אות מאבשלום" לתל אביב , לקח אותנו מלאכי לוינגר ,ראש מועצת קרית ארבע, לביקור במערת המכפלה.
בסמטאות הצרות של חברון, סגרתי את החלון.
שבועיים אחר כך נסעתי לבית שמש.
המונית שטיפסה במעלה הרחוב נאבקה ברוח, ואני הסתכלתי החוצה באנשים שחפזו לענייניהם וחשבתי עלי. סופרת חילונית שנוסעת לדבר אל קהל תלמידות בבית ספר דתי שכבר שבועות נמצא בלב ליבו של עימות אלים. הם הזמינו, אז באתי. בשמחה באתי. במקום בו אהובים ספרי, אני מרגישה רצויה ויגידו מה שיגידו היורקים, המקללים, התוקפים המנסים לסגור את העיר מפני אנשים כמוני.
כבר שבועות שהעיר הזו נמצאת בכותרות. קבוצת חרדים קיצונית המתקראת "סיקריקים" השתלטה עליה וממררת את חיי תושביה שדתיותם אינה מחמירה דיה לשיטתם. השכנים ,דתיים לאומיים ישרי דרך, אינם נאים בעיניהם, והנשים גם אם נאות בעיניהם, אסור כי תיראנה . נשים מקומן מאחורי פרגודים , בירכתיו של אוטובוס , בצד השני של המדרכה. וכל מי שאין צניעותה מספקת, הרי שמותר להטיח בה אבנים וקללות, לירוק בפניה, לנפץ את חלון הראוה של חנותה, להפוך מכוניתה עליה.
מן התקשורת הבנו שקשה להיות אשה בבית שמש. קשה אפילו להיות ילדה בת 8. כי מי שמשליט טרור מסוג זה , שום חצאית לא תעשה עליו רושם, ושום שרוולים עד המרפק לא ישכנעו אותו שאלוהים לא מודד את אורך השרוולים , אלא את אורך הרוח, ויש לו היכולת לאהוב יהודים מכל הסוגים אם רק יש בהם טוב לב.
זה היה בוקר קר של תחילת חודש פברואר . קרני השמש החורפית שהתנפצו על הרחובות התערבבו ברוח שבאה מן ההרים. לקחתי את ספרי ונסעתי אל ליבו של אזור הקרבות , בי"ס "אורות בנות" שכה רבות דובר בו. בית ספר שהועתק אל מבנה חדש ושהמרפסות האחוריות של בתי ה"סיקריקים" צופות אל רחבת חצרו. וקמה צעקה. חרדי כי יתלה כביסה עלול שלא בטובתו לראות בנות צעירות המשחקות בחצר ולשמוע את צחוקן ובא לידי עבירה. וקמה הדרישה להעתיק את בית הספר . המהלך, תודות לנחישות המנהלת, צוות המורים והורי התלמידות, לא צלח. המרפסות במקומן ובית הספר במקומו. והכביסה, היא התייבשה בינתיים . רק העלבון לא.
למפגש ב"אורות בנות" הוזמנתי על ידי רונית דרזנר מנהלת הספריה העירונית בבית שמש. "מצפה לך חויה נפלאה" היא הבטיחה לי "ותשכחי את מה שכתבו בעיתונים".
אשה מיוחדת היא רונית- יראת שמיים , נבונה, נאורה, נעימת הליכות, אשת חינוך בעלת יוזמה שהעיר בית שמש יקרה ללבה עד מאד. לא מזמן הכרנו. משיחותינו צמחה ידידות.
הן חיכו לי ליד השער. ילדות חייכניות ונרגשות שהכירו את ספרי ושאלו אם אפשר לקבל חתימה..שום עקבות מהמהומות שהתגלגלו בעיתונים ושליוו את התקופה האחרונה לא ניכרו בהן. בית הספר הזה הוא חממה המגנה עליהן מפני מי שמנסה לגמד את ערכן , מפני מי שמטיל ספק בטיב החינוך שקיבלו בבית.
הן ליוו אותי פנימה. גאווה היתה בקולן שעה שהציגו בפני את בית הספר , כאדם המכניס אורח אל ביתו .
"אורות בנות" שוכן מבנה מאיר עיניים . קירותיו המקושטים מדברים בכבוד האדם באשר הוא, בכבודן של נשים חשובות – דתיות וחילוניות- שהשאירו חותם בתרבות, בעם ובארץ. במעט מאד בתי ספר חילוניים ראיתי במה מפוארת שכזו לפועלן של נשים. תערוכת הנשים המובילות מוצגת בכניסה וכל הנכנס בשער נעצר ומסתכל. עומד ומתפעל.
שני מפגשים קיימתי בבקר ההוא. זו היתה עבורי חויה מרתקת. התפעמתי מן ההכרות המעמיקה של הבנות עם ספרי, מן הקשב ותרבות השיח , מן שאלות נבונות ששאלו.
הייתי שותפה לטקס מחמם לב. לפני כל אחד מהמפגשים קיבלו מצטיינות החודש תעודות. לא על ציונים קבלו תעודות, ולא על הישגים לימודיים כי אם על הצטיינות ערכית . על נס הועלתה זו שגילתה אוזן קשבת לחברותיה בשעת מצוקה, זו שסייעה לאחרת , זו שתרמה מזמנה לבית הספר , זו שמצאה מילה טובה לקשט בה את היום . אחת אחת הן ניגשו לקבל תעודה מן המנהלת ומצהלות חברותיהן ליוו אותן שעה שקמו מתוך הקהל. בטקס החלוקה השני, ארבע מתוך חמש המצטיינות היו בנות העדה האתיופית.
הסתכלתי בפניה המאירות של פרחיה נחמני , מנהלת בית הספר שטוב ליבה וחכמתה ניכרות בהן, ובפניהן של המורות הגאות בתלמידותיהן וחשבתי לעצמי: רק 50 דקות מתל אביב נמצאת פינת החמד הזו וכה מעטים הם היודעים עד כמה מאיר המקום, עד כמה מצוינת העשיה החינוכית הנעשית בו.
לפני שעזבתי את בית הספר הרמתי ראשי אל הבתים הסמוכים וחשבתי, שאם רק היה האיש התולה כביסתו במרפסת ממול משתהה לרגע, אוזר אומץ ומביט פנימה אל "אורות בנות" היה רואה בוודאי את מה שראיתי אני - הרבה הרבה אור.
אנחנו אולי לא נצליח לשכנע אותו שחשבון הוא מקצוע חשוב , אבל נצליח אולי ללמד אותו שלפעמים נדרשים בני אדם לעשות את חשבון הנפש.
