עליי

 
נולדה בקיץ 1964 ברמת גן בשם נאוה עתיר.  בתם הבכורה של איוה וראובן ,ואחות לנטע שנולדה 3 שנים אחריה.
מיום היוולדה קראו לה הוריה נאוה במלרע , דבר עליו היא מקפידה בחירוף נפש עד היום.
למדה בתיכון ´בליך´ ברמת גן במגמה מזרחנית. שרתה כקצינה בצה"ל.
למדה באוניברסיטת תל אביב ספרות וקולנוע ,אבל פזלה כל העת לעבר התיאטרון שהיה מאז ומתמיד אהבתה הגדולה.
שירי הילדים שכתבה החלו להתפרסם לראשונה באופן קבוע במדור הילדים של ´ידיעות אחרונות´ בהיותה בת 20.
בשל רשלנות, לא אספה את גזרי העיתונים ובהם שיריה הרבים ואך מזל הוא שבמרכזי פסג"ה ובבתי ספר עדיין עושים במקצתם שימוש , דבר אשר הצילם מאובדן נצח..
מאז הספיקה לכתוב ספרים רבים לילדים ולנוער , שלושה למבוגרים, שמונה מחזות לתיאטרון, לשחק בשלוש הצגות ,להגיש פינות בתוכניות טלויזיה ולהבין שהיא לעולם לא תספיק לעשות את כל מה שהיא רוצה. הההשראה לחלק מספריה לנוער מקורה בתקופה בה היתה מורה בכתות הגבוהות של תיכון ´בליך´ברמת גן  בו לימדה וריכזה את לימודי הספרות.
כיום מתעסקת בכתיבת ספרים ומחזות , מרבה להופיע בבתי ספר ובמסגרות למבוגרים , מובילה את המופע   "אות מאבשלום- סופרת ושחקנית יצאו למסע" שחוגג בימים אלה את המופע ה 200  ,במופע לפי ספרה  "הנערה במרפסת ממול" ובמופע "זהרה" המספר את סיפור חייה הבלתי יאמן של זהרה לביטוב.
 
במופעיה על הבמה  משתפת פעולה עם יוצרים מתחומים נוספים  בניהם המוסיקאי דורון מדלי, הבמאית צביה הוברמן, השחקנים  נבו קמחי , שיפי אלוני ואיתי חיון,  המאיירת נורית צרפתי ונוספים.
מתוך מקורות כתובים:  
"זכתה ב"פרס זאב" על ספרה "מבחן קבלה" ובציון לשבח מטעם ועדת הפרס על ספרה "העדי של עדי".  נבחרה על ידי עיתון "ליידי גלובס" לאחת מ-50 הנשים המשפיעות בישראל בשנת 2010 בעקבות ספרה רב המכר "אות מאבשלום" שנמכר בלמעלה מ 100,000 עותקים וזכה בשל כך באות "ספר היהלום" מטעם התאחדות המולי"ם של ישראל.

גרה בשכונה ירוקה ברמת גן. מדירתה שבמרום הקומה ה 15 אפשר בימים טובים לראות עד הים.
נשואה לאלי מקמל קצין משטרה, ואם לשלושה ילדים- תום, אופק, וסתו שהם בעיניה המוצלחות שביצירותיה.

מתוך: "סודות של סופרים" מאת: מירי ברוך עמודים 137-142, הוצאת "קוראים" 2000.
* "איך הכל התחיל..."
לפרק הזה בחרתי לקרוא "דג הזהב של מר פיש". בסופו תבינו למה.

היה זה בשיעור מתמטיקה של אמצע השביעית. ישבתי בשולחן הלפני אחרון בכיתה. גבינַי מכווצים, אוזני כרויות וכל כולי מרוכזת בהסבריו של מר פיש, שהוליך את הגיר על הגרף שעל הלוח והסביר בלהט את משמעותה של פונקציה מרתקת מהסוג הבלתי מובן במיוחד.

אמרו לי שזה עניין של תרגול, ואחר-כך שזה עניין של זמן, אבל בסוף, כך הבטיחו לי, גם חסוּמֵי המתמטיקה הידועים ביותר מצליחים להבין. אבל ככל שהתאמצתי לא יכולתי לראות בפרבולה ´הבוכה´ והמתעגלת אלא הר תלול, ובנקודות הקטנות המסומנות עליו - אנשים קטנים שמנסים במאמץ-אדירים להגיע לקודקוד, סוחבים על גבם אלף שיעורים פרטיים.

"שוקולד!" אמרה לי סבתא שלי ערב אחד, "כשאוכלים שוקולד זה נותן אנרגיה ומשפר את יכולת הריכוז והקליטה." התחלתי לאכול שוקולד בתחושת שליחות גדולה ובלי שום נקיפות מצפון.
אם זה מה שצריך כדי להבין מתמטיקה, אקריב את הקורבן הקשה הזה, החלטתי בלי היסוס.

אבל גם בתוך הטבליות החומות והמתוקות לא הסתתר הפלא, והגרף היחיד שעלה היה זה שקשור במשקל. ´פַּאי´ יישאר בשבילי כנראה לְעולם סוג משובח של עוגה.

עוד עשר דקות לצלצול. זה היה תרגיל מתמטי שידעתי לעשות היטב. מר פיש טוב-הלב קלט את מבטי המיוסר והבטיח להסביר שוב. אחר-כך כתב תרגיל על הלוח וביקש שנתנסה בפתרונו בעצמנו. "זה קל," הוא הבטיח, "זוהי פונקציה מעניינת," הוסיף בינו לבינו. ואני הסתכלתי בערמת האיקסים והמספרים שהיו כתובים על הלוח, תחבתי קוביית שוקולד לפה, לקחתי את העיפרון בתנופה קלילה וכתבתי את מה שלְיָמים יתפרסם בספרִי "נא להכיר ילד שמו ניר" , השיר סופרים , שמסתיים כך: 
      אֲנִי אֶחְיֶה לִי חַיִּים בְּלִי חֶשְׁבּוֹן
      כְּשֶׁאֲנִי אֶהֱיֶה מְבֻגֶּרֶת
      כִּי אֲנִי הֲרֵי מִמֵּילָא לֹא אֲבִין
      אֵיך אֶפְשָר לִשְׁבֹּר עֲשֶׂרֶת?!                                                 
                                                                                                                       
      לִכְפֹּל, לְחַסֵּר, לְהַפְחִית
      אֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֵדַע
      וּכְשֶׁצָּרִיךְ לְחַבֵּר אָז יוֹצֵא לִי תָּמִיד                                                 
      שִׁיר אוֹ סִפּוּר אַגָּדָה.

      חַיִּים בְּשִׁעוּר אֵינְסוֹפִי שֶׁל חֶשְׁבּוֹן
      לֹא בָּאִים בְּחֶשְׁבּוֹן כְּשֶׁאֶהֱיֶה מְבֻגֶּרֶת
      אֲנִי רוֹצָה לִי שִׁעוּר שֶׁל חַיִּים בְּעִבְרִית
      וְשֶׁכֻּלָּם יִקְרְאוּ לִי "סוֹפֶרֶת". 
 
מר פיש ראה את ידי האוחזת בעיפרון, מרפרפת בזריזות על הדף וחיוך של אושר נשפך על פניו. הוא היה בטוח שהנה הבלתי יֵאָמֵן מתרחש. וכשסיימתי, פנה אלי וביקש בקול שהיתה בו תקווה גדולה: "נאוה, קראי בבקשה את מה שכתבת." ואני קראתי. לאט-לאט. שורה אחר שורה. את כל מה שכתבתי. ואז נשמע הצלצול.

שנתיים אחר-כך התחלתי לכתוב שירי ילדים שהתפרסמו במשך שנים ובאופן קבוע במדור הילדים של ידיעות אחרונות בעריכת בינה אופק. בערוץ הכתיבה הזה התפרסמו טִפְטוּפי השירה הראשונים שלי. אבל את שַעַר הזהב אל עולם הכתיבה לילדים פתח לפני יהודה אטלס, משורר הילדים הנערץ עלי שהקדיש את המדור השבועי שלו, ´ילד גדול´ בגיליון יום ו´ של ידיעות אחרונות בערב יום הזיכרון של שנת 90´, לשיר שכתבתי לזכרו של מיכה גרנית ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים והוא בן 21 במותו, ולסיפור שמאחורי השיר. השיר מיכה שוב שהוא בעינַי הטוב שבשירַי, היה זה שבעצם הוביל להיכרות שלי עם יהודה אטלס שבמשך שנים אחר-כך פתח לפני דלתות אל עולם הכתיבה לילדים. לפעמים נדמה לי שכמו שבכדי להיות קוסם אמיתי צריך להיות קודם שוליית-קוסם או כמו שכדי להיות רופא מוסמך צריך להיות קודם סְטָזֶ´ר, כך בכתיבה. ולי היה מזל: הקוסם והדוקטור היה יהודה אטלס.
 
השיר-מִיכָה שׁוּב
מאת- נאוה מקמל עתיר

 
 



Blacknet.co.il - בניית אתרים